״אימוש, אנחנו חייבים חתול״ אמרו לי הילדים לפני 4 שנים ואני באוטומט

עניתי ״אין מצב, שכחו מזה, שחררו״ עד שהבנתי למי הם מתכווונים.

ואז הם הראו לי את החתול. לא סתם חתול.

חתול שחור.

חתול שחור עם 3 רגלים.

דווקא אותו הם רצו לאמץ, את השונה את האחר (ליבי התפוצץ מגאווה).

למרות שחסרה לו רגל, הוא מתהלך ביננו נטול עכבות, כמו פנתר אצילי,

לגמריי לא מודע לשונות שלו, לא מתנצל ולא מתמסכן.

מייקיי, החתול הוא שלם, אותנטי ומעורר השראה, נשמה מיוחדת במינה,
שהגיעה לעולמנו כדי ללמד אותנו לראות את השונה בלי לראות אותו כמשונה.

לכל אחד מאיתנו יש את השונות שלו, טביעת האצבע היחודית וזה ניפלא.

משמח אותי שהיום יותר מתמיד ישנה פתיחות להבין את הכוח של השונות
ובטח לעודד אותה (ניהול השונות הוא אחד האתגרים החשובים בחיינו…)

הזכות שניתנה לי השבוע במסגרת המייזם המרגש – תראיאותך, שבועהנערההישראלית
לדבר על היחודיות החשובה כל כך של כל אחת ואחד מאיתנו, החזירה אותי לימי התיכון בשנייה,
ימים בהם הרגשתי לא שייכת, עוף מוזר, ימים בהם לא היתה סבלנות לשונה,
ימים בהם היה נכון ולא נכון על הנייר -תודה לאל שזה פאסססססה.

ברוכות הבאות והבאים לעולם החדש, עולם של הכלת השונה

והמשתנה… וזוהי רק ההתחלה, יש למה לצפות…